1. Skip to navigation
  2. Skip to content
  3. Skip to sidebar


papa Nazareth by aknv tafbzh

Want to add this gigapan to your favorites? Log In or Sign Up now.

Log In now to add this Gigapan to a group gallery.

About This Gigapan

Toggle
Taken by
aknv tafbzh aknv tafbzh
Explore score
96
Size
0.54 Gigapixels
Views
23255
Date added
May 18, 2009
Date taken
May 17, 2009
Categories
 
Galleries
Competitions
Tags
Description

E-mail : aknvtafbzh@gmail.com

www.holyland-pilgrimage.org/?categoryId=37241&itemId=73785 Will open in a new tab or window


Gigapan Comments (4)

Toggle Minimize gigapan_comment
  1. tafbzh

    tafbzh (May 24, 2009, 10:40PM )

    [edit] Mass in the Roman Catholic Church Main article: Eucharist (Catholic Church) The Council of Trent reaffirmed traditional Christian teaching that the Mass is the same Sacrifice of Calvary offered in an unbloody manner: "The victim is one and the same: the same now offers through the ministry of priests, who then offered himself on the cross; only the manner of offering is different. And since in this divine sacrifice which is celebrated in the Mass, the same Christ who offered himself once in a bloody manner on the altar of the cross is contained and offered in an unbloody manner... this sacrifice is truly propitiatory" (Doctrina de ss. Missae sacrificio, c. 2, quoted in Catechism of the Catholic Church, 1367). The Council declared that Jesus instituted the Mass at his Last Supper: "He offered up to God the Father His own body and blood under the species of bread and wine; and, under the symbols of those same things, He delivered (His own body and blood) to be received by His apostles, whom He then constituted priests of the New Testament; and by those words, Do this in commemoration of me, He commanded them and their successors in the priesthood, to offer (them); even as the Catholic Church has always understood and taught."[2] The Roman Catholic Church sees the Mass as the most perfect way it has to offer latria (adoration) to God. It is also Catholic belief that in objective reality, not merely symbolically, the wheaten bread and grape wine are converted into Christ's body and blood, a conversion referred to as transubstantiation, so that the whole Christ, body and blood, soul and divinity, is truly, really, and substantially contained in the sacrament of the Eucharist.[3] Latest edition (2002) of the Missale Romanum [edit] Texts used in the Roman Rite of Mass The Roman Missal contains the prayers, antiphons and rubrics of the Mass. Earlier editions also contained the Scripture readings, which were then fewer in number. The latest edition of the Roman Missal gives the normal ("ordinary") form of Mass in the Roman Rite.[4] But, in accordance with the conditions laid down in the motu proprio Summorum Pontificum of 7 July 2007, the 1962 edition of the Roman Missal, the latest of the editions that give what is known as the Tridentine Mass, may be used as an extraordinary form of celebrating the Roman-Rite Mass. In the United States and Canada, the English translation of the Roman Missal is at present called the Sacramentary. The Lectionary presents passages from the Bible arranged in the order for reading at each day's Mass. Compared with the scripture readings in the pre-1970 Missal, the modern Lectionary contains a much wider variety of passages, too many to include in the Missal. A Book of the Gospels, also called the Evangeliary,[5] is recommended for the reading from the Gospels, but, where this book is not available, the Lectionary is used in its place. [edit] Structure of the Roman Rite of Mass (For earlier forms, see Pre-Tridentine Mass and Tridentine Mass.) Within the fixed structure outlined below, the Scripture readings, the antiphons sung or recited during the entrance procession or communion, and the texts of the three prayers known as the collect, the prayer over the gifts, and the postcommunion prayer vary each day according to the liturgical season, the feast days of titles or events in the life of Christ, the feast days and commemorations of the saints, or for Masses for particular circumstances (e.g., funeral Masses, Masses for the celebration of Confirmation, Masses for peace, to begin the academic year, etc.). [edit] Introductory rites A typical altar in a Latin-Rite Catholic church — High altar of the Kapucijnenkerk; Ostend, Belgium.The priest enters, with a deacon, if there is one, and altar servers. The deacon may carry the Book of the Gospels and the servers a processional cross and candles. During this procession, a gathering song is sung. (At a weekday Mass the entrance antiphon may be recited by the priest.) When the priest arrives at his chair, he leads the assembly in making the sign of the cross, saying: "In the name of the Father, and of the Son, and of the Holy Spirit",[6] [7][8][9] to which the people answer: "Amen." Then the priest "signifies the presence of the Lord to the community gathered there by means of the Greeting. By this Greeting and the people’s response, the mystery of the Church gathered together is made manifest" (General Instruction of the Roman Missal, 50).[1] The greetings are derived from the Pauline epistles. Then the priest invites those present to take part in the Act of Penitence, of which the Missal proposes three forms, the first of which is the Confiteor. This is concluded with the priest's prayer of absolution, "which, however, lacks the efficacy of the Sacrament of Penance" (GIRM 51). "On Sundays, especially in the Season of Easter, in place of the customary Act of Penitence, from time to time the blessing and sprinkling of water to recall Baptism may take place" (GIRM 51). "After the Act of Penitence, the Kyrie is always begun, unless it has already been included as part of the Act of Penitence. Since it is a chant by which the faithful acclaim the Lord and implore his mercy, it is ordinarily done by all, that is, by the people and with the choir or cantor having a part in it" (GIRM 52). The Kyrie may be sung or recited in the vernacular language or in the original Greek. "The Gloria in Excelsis Deo is a very ancient and venerable hymn in which the Church, gathered together in the Holy Spirit, glorifies and entreats God the Father and the Lamb. ... It is sung or said on Sundays outside the Seasons of Advent and Lent, on solemnities and feasts, and at special celebrations of a more solemn character" (GIRM 53). In accordance with that rule, the Gloria is omitted at funerals. It is also omitted for ordinary feast-days of saints, weekdays, and Votive Masses. It is also optional, in line with the perceived degree of solemnity of the occasion, at Ritual Masses such as those celebrated for Marriage ("Nuptial Mass"), Confirmation or Religious Profession, at Masses on the Anniversary of Marriage or Religious Profession, and at Masses for Various Needs and Occasions. "Next the priest invites the people to pray. All, together with the priest, observe a brief silence so that they may be conscious of the fact that they are in God’s presence and may formulate their petitions mentally. Then the priest says the prayer which is customarily known as the Collect and through which the character of the celebration is expressed" (GIRM 54). [edit] Liturgy of the Word On Sundays and solemnities, three Scripture readings are given. On other days there are only two. If there are three readings, the first is from the Old Testament (a term wider than Hebrew Scriptures, since it includes the Deuterocanonical Books), or the Acts of the Apostles during Eastertide. The first reading is followed by a Responsorial Psalm, a complete Psalm or a sizeable portion of one. A cantor, choir or lector leads, and the congregation sings or recites a refrain. The second reading is from the New Testament, typically from one of the Pauline epistles. The final reading and high point of the Liturgy of the Word is the proclamation of the Gospel. This is preceded by the singing or recitation of the Gospel Acclamation, typically an Alleluia with a verse of Scripture, which may be omitted if not sung. Alleluia is replaced during Lent by a different acclamation of praise. All stand while the Gospel is chanted or read by a deacon or, if none is available, by a priest. To conclude the Gospel reading, the priest or deacon proclaims: "This is the Gospel of the Lord" (in the United States, "The Gospel of the Lord") and the people respond, "Praise to you, Lord Jesus Christ." The priest or deacon then kisses the book. A bishop, priest or deacon may then give a homily, a sermon that draws upon some aspect of the readings or the liturgy of the day. The homily is obligatory on Sundays and Holy Days of Obligation, and is highly encouraged for other days. On Sundays and solemnities, all then profess their Christian faith by reciting or singing the Nicene Creed or, especially from Easter to Pentecost, the Apostles' Creed, which is particularly associated with baptism and often used with Masses for children. The Liturgy of the Word concludes with the General Intercessions or "Prayers of the Faithful." The priest speaks a general introduction, then a deacon or lay person addresses the congregation, presenting some intentions for prayer, to which the congregation responds with a short response such as: "Lord hear our prayer". The priest may conclude with a supplication. [edit] Liturgy of the Eucharist Mass in the Grotto of the Annunciation, Nazareth.The linen corporal is spread over the center of the altar, and the Liturgy of the Eucharist begins with the ceremonial placing on it of bread and wine. These may be brought to the altar in a procession, especially if Mass is celebrated with a large congregation.[10] The bread (wheaten and unleavened) is placed on a paten, and the wine (from grapes), mixed with a little water, is put in a chalice. As the priest places each on the corporal, he says a silent prayer over each individually, which, if this rite is unaccompanied by singing, he is permitted to say aloud, in which case the congregation responds to each prayer with: "Blessed be God forever." Then the priest washes his hands, "a rite that is an expression of his desire for interior purification."[11] The congregation, which has been seated during this preparatory rite, rises, and the priest gives an exhortation to pray: "Pray, brothers and sisters, that our sacrifice may be acceptable to God, the almighty Father." The congregation responds: "May the Lord accept the sacrifice at your hands, for the praise and glory of his name, for our good, and the good of all his Church." The priest then pronounces the variable prayer over the gifts that have been set aside. The Eucharistic Prayer, "the center and summit of the entire celebration",[12] then begins with a dialogue between priest and people. This dialogue opens with the normal liturgical greeting, but in view of the special solemnity of the rite now beginning, the priest then exhorts the people: "Lift up your hearts." The people respond with: "We lift them up to the Lord." The priest then introduces the great theme of the Eucharist, a word originating in the Greek word for giving thanks: "Let us give thanks to the Lord, our God," he says. The congregation joins in this sentiment, saying: "It is right to give him thanks and praise." The priest then continues with one of many Eucharistic Prayer prefaces, which lead to the Sanctus acclamation: "Holy, Holy, Holy Lord God of power and might, Heaven and Earth are full of your glory, Hosanna in the Highest, Blessed is he who comes in the name of the Lord, Hosanna in the Highest." In some countries, including the United States, the people kneel immediately after the singing or recitation of the Sanctus. However, the general rule is that they kneel somewhat later, for the Consecration,[13] when, according to Catholic faith, the whole substance (what they really are) of the bread and wine is converted into that of the body and blood of Christ (which are now inseparable from one another and from his soul and divinity),[14] while the accidents (or appearances) of bread and wine remain unaltered (see Transubstantiation). Mass at the Grotto at Lourdes. The chalice is displayed to the people immediately after the consecration of the wine.The Eucharistic Prayer includes the Epiclesis, through which the Church implores the power of the Holy Spirit that the gifts that have been set aside may become Christ's body and blood and that the Communion may be for the salvation of those who will partake of it.[15] The central part is the Institution Narrative and Consecration, recalling the words and actions of Jesus at his Last Supper, which he told his disciples to do in remembrance of him.[16]. Immediately after the Consecration and the display to the people of the consecrated elements, the priest invites the people to proclaim "the mystery of faith", and the congregation joins in reciting the Memorial Acclamation. The Roman Missal gives three forms of this acclamation. The 1973 English translation, which, perhaps at the end of 2009, is to be replaced by a revised text, added another ("Christ has died ...") and put it in first place. In Ireland yet another form ("My Lord and my God") is permitted. The Eucharistic Prayer also includes the Anamnesis, expressions of offering, and intercessions for the living and dead. It concludes with a doxology, with the priest lifting up the paten with the host and the deacon (if there is one) the chalice, and the singing or recitation of the Amen by the people. The unofficial term "The Great Amen" is sometimes applied to this Amen. Part of a series on the Roman Catholic Church Organisation Pope - Pope Benedict XVI College of Cardinals Ecumenical Councils Episcopal polity • Latin Rite Eastern Catholic Churches Background History • Christianity Catholicism • Apostolic Succession Four Marks of the Church Ten Commandments Crucifixion & Resurrection of Jesus Ascension • Assumption of Mary Criticism of Roman Catholicism Theology Trinity (Father, Son, Holy Spirit) Theology • Apologetics Divine Grace • Sacraments Purgatory • Salvation Original sin • Saints • Dogma Virgin Mary • Mariology Immaculate Conception of Mary Liturgy and Worship Roman Catholic Liturgy Eucharist • Liturgy of the Hours Liturgical Year • Biblical Canon Rites Roman • Armenian • Alexandrian Byzantine • Antiochian • East Syrian Catholicism Topics Ecumenism • Monasticism Prayer • Music • Art Catholicism Portal [edit] Communion rite All together recite or sing the "Lord's Prayer" ("Pater Noster" or "Our Father"). The priest introduces it with a short phrase and follows it up with the prayer: "Deliver us, Lord, from every evil, and grant us peace in our day. In your mercy keep us free from sin and protect us from all anxiety as we wait in joyful hope for the coming of our Savior, Jesus Christ." The people then add the doxology: "For the kingdom, the power, and the glory are yours, now and forever." Next comes the rite of peace (pax). After praying: "Lord Jesus Christ, you said to your apostles: 'I leave you peace, my peace I give you.' Look not on our sins, but on the faith of your Church, and grant us the peace and unity of your kingdom where you live for ever and ever ", the priest wishes the people the peace of Christ: "The peace of the Lord be with you always." The deacon or, in his absence, the priest may then invite those present to offer each other the sign of peace. The form of the sign of peace varies according to local custom for a respectful greeting (for instance, a handshake or a bow between strangers, or a kiss/hug between family members). While the "Lamb of God" ("Agnus Dei" in Latin) litany is sung or recited, the priest breaks the host and places a piece in the main chalice; this is known as the rite of fraction and commingling. If extraordinary ministers of Holy Communion are required, they may come forward at this time, but they are not allowed to go to the altar itself until after the priest has received Communion (General Instruction of the Roman Missal, 162). The priest then presents the transubstantiated elements to the congregation, saying: "This is the Lamb of God who takes away the sin of the world. Happy are those who are called to his supper." Then all repeat: "Lord, I am not worthy to receive you, but only say the word and I shall be healed." The priest then receives Communion and, with the help, if necessary, of extraordinary ministers, distributes Communion to the people, who, as a rule,[17] approach in procession. When receiving Holy Communion, the communicant bows his or her head before the Sacrament as a gesture of reverence, and may receive the consecrated host either on the tongue or in the hand, at the discretion of each communicant.[17] The distributing minister says: "The body of Christ" or "The blood of Christ", according as the element distributed is the consecrated bread or the consecrated wine, or: "The body and blood of Christ", if both are distributed together (by intinction).[18] The communicant responds: "Amen." While Communion is distributed, an appropriate song is recommended. If that is not possible, a short antiphon is recited before the distribution begins. "The sacred vessels are purified by the priest, the deacon, or an instituted acolyte after Communion or after Mass, insofar as possible at the credence table" (GIRM 279). Then the priest concludes the Liturgy of the Eucharist with the Prayer after Communion, for which the people are invited to stand. [edit] Concluding rite After the Prayer after Communion, announcements may be made. The Missal says these should be brief. The priest then gives the usual liturgical greeting and imparts his blessing. The liturgy concludes with a dialogue between the priest and congregation. The deacon, or in his absence, the priest himself then dismisses the people. The Latin formula is simply "Ite, missa est", but the 1973 English Missal gives a choice of dismissal formulas. The congregation responds: "Thanks be to God." The priest and other ministers then leave, often to the accompaniment of a recessional hymn, and the people then depart. In some countries the priest customarily stands outside the church door to greet them individually. [edit] Time of celebration of Mass Since the Second Vatican Council, the time for fulfilling the obligation to attend Mass on Sunday or a Holy Day of Obligation now begins on the evening of the day before,[19][20] and most parish churches do celebrate the Sunday Mass also on Saturday evening. By long tradition and liturgical law, Mass is not celebrated at any time on Good Friday (but Holy Communion is distributed, with hosts consecrated at the evening Mass of the Lord's Supper on Holy Thursday, to those participating in the Celebration of the Passion of the Lord) or on Holy Saturday before the Easter Vigil (the beginning of the celebration of Easter Sunday), in other words, between the annual celebrations of the Lord's Supper and the Resurrection of Jesus (see Easter Triduum). Deacons, priests and bishops are required to celebrate the Liturgy of the Hours daily, but are not obligated to celebrate Mass daily. "Apart from those cases in which the law allows him to celebrate or concelebrate the Eucharist a number of times on the same day, a priest may not celebrate more than once a day" (canon 905 of the Code of Canon Law), and "a priest may not celebrate the Eucharistic Sacrifice without the participation of at least one of the faithful, unless there is a good and reasonable cause for doing so" (canon 906). Priests may be required by their posts to celebrate Mass daily, or at least on Sundays, for the faithful in their pastoral care. The bishop of a diocese and the pastor of a parish are required to celebrate or arrange for another priest to celebrate, on every Sunday or Holy Day of Obligation, a Mass "pro populo" - that is, for the faithful entrusted to his care. For Latin-Rite priests, there are a few general exceptions to the limitation to celebrate only one Mass a day (General Instruction of the Roman Missal, 204). By very ancient tradition, they may celebrate Mass three times at Christmas (the Midnight Mass or "Mass of the Angels", the Dawn Mass or "Shepherd's Mass", and the Day Mass or "Mass of the Divine Word", each of which has its own readings and chants). On All Souls' Day they may also, on the basis of a privilege to all priests by Pope Benedict XV in August 1915, celebrate Mass three times; only one of the three Masses may be for the personal intentions of the priest, while the other two Masses must be applied, one for all the faithful departed, the other for the intentions of the Pope. A priest who has concelebrated the Chrism Mass, which may be held on the morning of Holy Thursday, may also celebrate or concelebrate the Mass of the Lord's Supper that evening. A priest may celebrate or concelebrate both the Mass of the Easter Vigil and Mass during Easter day (the Easter Vigil "should not begin before nightfall; it should end before daybreak on Sunday"; and may therefore take place at midnight or in the early hours of Easter morning). Finally, a priest who has concelebrated Mass at a meeting of priests or during a pastoral visitation by a bishop or a bishop's delegate, may celebrate a second Mass for the benefit of the laity. In addition to these general permissions, the Local Ordinary may, for a good reason, permit priests to celebrate twice (they are then said to "binate," and the act is "bination") on weekdays, and three times ("trinate," and "trination") on Sundays and Holy Days (canon 905 §2). Examples would be: if a parish priest were to need to celebrate the usual, scheduled daily Mass of a parish, and a funeral later in the morning, or three Masses to accommodate all of the parishioners in a very populous parish on Sundays. In particularly difficult circumstances, the Pope can grant the diocesan bishop permission to give his priests faculties to trinate on weekdays and quadrinate on Sundays. In many countries, the bishop's power to permit priests to celebrate two Masses on one day and three Masses on one day is widely availed of, so that it is common for priests assigned to parish ministry to celebrate at least two Masses on any given Sunday, and two Masses on several other days of the week. Permission for four Masses on one day has been obtained in order to cope with large numbers of Catholics either in mission lands or where the ranks of priests are diminishing. [edit] Duration of the celebration The length of time that it takes to celebrate Mass varies considerably. While the Roman Rite liturgy is shorter than other liturgical rites, it may on solemn occasions take more than an hour and a half. The length of the homily is an obvious factor that contributes to the overall length. Other factors are the number of people receiving Communion and the number and length of the chants and other singing. For most of the second millennium, before the twentieth century brought changes beginning with Pope Pius X's encouragement of frequent Communion, the usual Mass was said exactly the same way whether people other than a server were present or not. No homily was given,[21] and most often only the priest himself received Communion.[22] Moral theologians gave their opinions on how much time the priest should dedicate to celebrating a Mass, a matter on which canon law and the Roman Missal were silent. One said that an hour should not be considered too long. Several others that, in order to avoid tedium, Mass should last no more than half an hour; and in order to be said with due reverence, it should last no less than twenty minutes. Another theologian, who gave half an hour as the minimum time, considered that Mass could not be said in less than a quarter of an hour, an opinion supported by others, including Saint Alphonsus Liguori, who said that any priest who finished Mass in less than that time could scarcely be excused from mortal sin.[23] [edit] Special Masses [edit] Ritual Masses A Mass celebrated in connection with a particular rite, such as an ordination, a wedding or a profession of religious vows, may use texts provided in the "Ritual Masses" section of the Roman Missal. The rite in question is, most often, a sacrament, but the section has special texts not only for Masses within which Baptism, Confirmation, Anointing of the Sick, Orders, and Holy Matrimony are celebrated, but also for Masses with religious profession, the dedication of a church, and several other rites. Confession (Penance or Reconciliation) is the only sacrament not celebrated within a Eucharistic framework and for which therefore no Ritual Mass is provided. The Ritual Mass texts may not be used, except perhaps partially, when the rite is celebrated during especially important liturgical seasons or on high ranking feasts. A Nuptial Mass [24] is a Ritual Mass within which the sacrament of Holy Matrimony is celebrated. If one of a couple being married in a Catholic church is not a Catholic, the rite of Holy Matrimony outside Mass is to be followed. However, if the non-Catholic has been baptized in the name of all three Persons of the Trinity (and not only in the name of, say, Jesus, as is the baptismal practice in some branches of Christianity), then, in exceptional cases and provided the bishop of the diocese gives permission, it may be considered suitable to celebrate the marriage within Mass, except that, according to the general law, Communion is not given to the non-Catholic (Rite of Marriage, 8). [edit] Mass in Anglicanism See also: Anglican Eucharistic theology "Mass" is one of many terms used to describe the Eucharist in the Anglican tradition, the others being "Holy Communion," "Holy Eucharist," or "the Lord's Supper." In the English-speaking Anglican world, the term used frequently connotes the Eucharistic theology of the one using it. "Mass" is considered an Anglo-Catholic term. Middle-of-the-road Anglicans almost uniformly use the recently re-introduced word "Eucharist". [edit] Structure of the rite The various Eucharistic liturgies used by national churches of the Anglican Communion have continuously evolved from the early editions of the Book of Common Prayer, which was loosely based upon the Pre-Tridentine Mass. The structure of the liturgies, crafted in the tradition of the Elizabethan Settlement, allows for a variety of theological interpretations, and generally follows the same rough shape. Some or all of the following elements may be altered or absent depending on the rite, the liturgical season and use of the province or national church: The Gathering of the Community: Beginning with a Trinitarian-based greeting or seasonal acclamation; followed by the Collect for Purity; the Gloria in Excelsis Deo or some other song of praise, Kyrie eleison, and/or Trisagion; and then the collect of the day. During Lent and/or Advent especially, this part of the service may begin or end with a penitential rite. The Proclamation of the Word: Usually two to three readings of Scripture, one of which is always from the Gospels, plus a psalm (or portion thereof) or canticle between the lessons. This is followed by a sermon or homily; the recitation of the Apostles', Nicene or Athanasian Creeds; the prayers of the congregation or a general intercession, a general confession and absolution, and the passing of the peace. The Celebration of the Eucharist: The gifts of bread and wine are brought up, along with other gifts (such as money and/or food for a food bank, etc.), and an offertory prayer is recited. Following this, a Eucharistic Prayer (called "The Great Thanksgiving") is offered. This prayer consists of a dialogue (the Sursum Corda), a preface, the sanctus and benedictus, the Words of Institution, the Anamnesis, an Epiclesis a petition for salvation and a Doxology. The Lord's Prayer precedes the fraction (the breaking of the bread), followed by the Prayer of Humble Accessand/or the Agnus Dei, and the distribution of the sacred elements (the bread and wine). After all who have desired to have received, there is a post-Communion prayer, which is a general prayer of thanksgiving. The service concludes with a Trinitarian blessing and the dismissal. The liturgy is divided into two parts: The Liturgy of the Word and the Liturgy of the Eucharist, but the entire liturgy itself is also properly referred to as the Holy Eucharist. The parts and sequence of the liturgy are almost identical to the Roman Rite, except the Confession of Sin ends the Liturgy of the Word in the Anglican rites in North America, while in the Roman Rite and in Anglican rites in the rest of the world the Confession is near the beginning of the service. Some Anglo-Catholic parishes, especially in the Church of England, use the present-day Ordinary Form of the Roman Rite for celebrating Mass. [edit] Special masses The Anglican tradition includes separate rites for nuptial masses, funeral masses, and votive masses. The Eucharist is an integral part of many other sacramental services, including ordination and Confirmation. [edit] Ceremonial see also Anglican Eucharistic theology A few Anglo-Catholic parishes use Anglican versions of the Tridentine Missal, such as the English Missal, The Anglican Missal, or American Missal, for the celebration of mass, all of which are intended primarily for the celebration of the Eucharist. Many Anglo-Catholic parishes in the Church of England use the Mass of Paul VI or A Manual of Anglo-Catholic Devotion (successor to the earlier A Manual of Catholic Devotion). In the Episcopal Church USA, a traditional-language, Anglo-Catholic adaptation of the 1979 Book of Common Prayer has been published (An Anglican Service Book). All of these books contain such features as meditations for the presiding celebrant(s) during the liturgy, and other material such as the rite for the blessing of palms on Palm Sunday, propers for special feast days, and instructions for proper ceremonial order. These books are used as a more expansively Catholic context in which to celebrate the liturgical use found in the Book of Common Prayer and related liturgical books. These are supplemented by books specifying ceremonial actions, such as A Priest's Handbook by David Michno, Ceremonies of the Eucharist, by Howard E. Galley, and Ritual Notes by E.C.R. Lamburn. Other guides to ceremonial include the General Instruction of the Roman Missal, Ceremonies of the Modern Roman Rite (Peter Elliott), Ceremonies of the Roman Rite Described (Adrian Fortescue), and The Parson's Handbook (Percy Dearmer). [edit] Lutheranism Main article: Divine Service In the Book of Concord, Article XXIV ("Of the Mass") of the Augsburg Confession (1530) begins thus: "Falsely are our churches accused of abolishing the Mass; for the Mass is retained among us, and celebrated with the highest reverence. We do not abolish the Mass but religiously keep and defend it . . . we keep the traditional liturgical form ' ' ' In our churches Mass is celebrated every Sunday and on other holy days, when the sacrament is offered to those who wish for it after they have been examined and absolved (Article XXIV)". While Martin Luther rejected parts of the Roman Rite Catholic Mass (specifically the Canon of the Mass), he replaced it with a revised rite, Formula missae in Latin and later with the vernacular Deutsche Messe.[citation needed] He argued that the parts he rejected did not conform with Hebrews 7:27, which contrasts the Old Testament priests, who needed to make a sacrifice for sins on a regular basis, with the single priest Christ, who offers his body only once as a sacrifice, and also with Hebrews 9:26, 9:28, and 10:10. In German, the Scandinavian languages, and Finnish, Lutherans use the word corresponding to the English word "Mass" for their corresponding service,[25] but in English they usually call it Holy Communion, Divine Service, the Lord's Supper or Holy Eucharist. en.wikipedia.org/wiki/Mass_ < img src='/images/external_link.png' alt='Will open in a new tab or window' />(liturgy)

  2. tafbzh

    tafbzh (May 24, 2009, 10:35PM )

    בשנת 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר בישראל, והיה בכך לאפיפיור השלישי המבקר במדינה. מסעו של האפיפיור באזור כלל גם ביקור בירדן וברשות הפלסטינית. האפיפיור החל בביקור בירדן ב-8 במאי 2009, הגיע לישראל ב-11 במאי 2009, ועזב לרומא ב-15 במאי 2009. בין היתר נפגש האפיפיור עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, הוא ביקר ביד ושם, בכותל המערבי, בכיפת הסלע ובכנסיית הקבר, וקיים מיסות בירושלים ובהר הקפיצה בנצרת. האפיפיור הקדיש יום אחד לביקור בבית לחם ולפגישה עם יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. ביקורו של האפיפיור הוגדר רשמית כ"מסע צליינות לארץ הקודש" (Pilgrimage to the Holy Land), וזאת בשונה מיתר ביקוריו ברחבי העולם, המוגדרים כמסעות שליחות (Apostolic Voyages). האפיפיור נפגש עם בכירי הכנסיות הסרות למרות הוותיקן, עם בכירים מכנסיות אחרות ועם מנהיגים דתיים יהודים ומוסלמים. כראש מדינת הוותיקן הוא התקבל על פי כל כללי הטקס ונפגש עם ראשי המדינות שבהן ביקר. שני האפיפיורים האחרים שביקרו עד כה בישראל הם פאולוס השישי בשנת 1964 ויוחנן פאולוס השני בשנת 2000. הביקור בירדן קודם הגעתו לישראל, ביקר האפיפיור בירדן במשך שלושה ימים. הוא ביקר בבזיליקת זכרון משה במדבא ובמסגד המלך חוסיין שבעמאן, וקיים מיסה באצטדיון הבינלאומי בעמאן. הוא פקד את אתר הטבילה בבית עברה ובירך על אבן הפינה לכנסייה הקתולית ולכנסייה המליכית שאמורות לקום במקום. בביקורו בהר נבו, צפה אל עבר ארץ ישראל, ובנאומו במקום הקדים והתייחס, באופן מפתיע מעט, ליחסי הכנסייה הקתולית והיהדות, באומרו כי: "המסורת העתיקה של עלייה לרגל אל המקומות הקדושים, מזכירה לנו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הכנסייה לעם היהודי... מי יתן ומפגשנו היום יאציל עלינו ויטע בנו אהבה מחודשת לכתבי הקודש, ורצון להתגבר על כל המכשולים בדרך להתפייסות נוצרים ויהודים, תוך כבוד הדדי ושיתוף פעולה למען השלום, מצוותו של האל לנו."‏‏[1] [עריכה] הביקור בישראל לאחר שנחת בנמל התעופה בן-גוריון, ב-11 במאי 2009, יצא האפיפיור לירושלים והתקבל במשכן נשיאי ישראל, שבו נועד עם נשיא המדינה שמעון פרס. לאחר מכן ערך האפיפיור ביקור ביד ושם. למחרת ביקר האפיפיור בכיפת הסלע ונפגש עם המופתי של ירושלים. הוא ביקר בכותל המערבי והטמין פתק בין אבניו, ולאחר מכן נפגש עם הרבנים הראשיים לישראל. הוא המשיך להר ציון לתפילה בחדר הסעודה האחרונה, ואחר הצהרים ערך מיסה בעמק יהושפט שבנחל קדרון. למחרת, 13 במאי 2009, ביקר האפיפיור בבית לחם וערך בה מיסה. הוא ביקר בכנסיית המולד, בבית חולים ובמחנה פליטים, ולפנות ערב נפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. את יום 14 במאי הקדיש האפיפיור לביקור בנצרת וערך מיסה המונית בהר הקפיצה, בהשתתפותם של כ-40,000 מאמינים. לאחר מכן נפגש עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו‏‏[2] וביקר בבזיליקת הבשורה. את יום הביקור האחרון בארץ הקדיש למיסה פרטית ולביקור בכנסיית הקבר, ולאחר מכן הגיע במסוק לנמל התעופה בן גוריון, שם נערך לו טקס פרידה, שבסיומו המריא האפיפיור לרומא בטיסה מיוחדת של חברת אל על. [עריכה] ארגון הביקור מתווה הביקור תוכנן ב-1 במרץ 2009, והיו מעורבים בהכנתו ובתכנונו מספר משרדי ממשלה ורשויות ממלכתיות[3], ובהם משרד ראש הממשלה שנשא באחריות העליונה לארגון הביקור, ומשרד החוץ שהופקד על הטקסים, על ההסברה ועל המגעים עם מדינת הוותיקן. משרד הביטחון הופקד על קבלת הפנים ועל טקס הפרידה בנמל התעופה בן גוריון וכן על הטסת האפיפיור ופמלייתו במהלך שהותו בישראל, ושירות הבטחון הכללי ומשטרת ישראל הופקדו על אבטחת האירוע. עוד נקבע כי אגף התקציבים במשרד האוצר יקצה למימון הביקור סכום של עד 43 מיליון ש"ח. לעיר נצרת לבדה הובטח סיוע בהיקף של 20 מיליון ש"ח כדי להתכונן לביקור האפיפיור בעיר, ובמיוחד כדי להכשיר את הר הקפיצה למיסה ההמונית שקיים בו בנדיקטוס השישה עשר ב-14 במאי 2009‏‏[4]. לירושלים הוקצב תקציב בסך של 5.5 מיליון ש"ח בלבד, והעירייה הקצתה לביקור 750,000 ש"ח נוספים מקופתה‏‏[5]. בישיבתה הראשונה, שהתקיימה ב-5 באפריל 2009, מינתה ממשלת ישראל את שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, לשר הממונה על הצוות הבין-משרדי להכנת הביקור‏‏[6]. על משרד התיירות הוטל למצות את פוטנציאל הביקור ולמנפו לקידום תיירות צליינית בישראל. לאחר סיום הביקור הודיע משרד התיירות על פתיחת פעולה שיווקית לקידום התיירות הנוצרית הקתולית בישראל, במטרה להגיע ל-900,000 מבקרים במהלך שנת 2009‏‏[7]. [עריכה] הביקור ביד ושם כרזה בירושלים לקראת ביקור האפיפיור דגלי הוותיקן, ירושלים וישראל על רקע מגדל דוד במהלך הביקור דגלי הוותיקן ברחובות הרובע הנוצרי עמק יהושפט בנחל קדרון בירושלים, כשבוע לפני הביקורהביקור ביד ושם התקיים ב-11 במאי 2009, והיה האירוע הפומבי הראשון שבו השתתף האפיפיור במהלך ביקורו. למרות שבנדיקטוס השישה עשר בחר לבקר באתר ההנצחה לשואה לפני שביקר במקומות הקדושים לנצרות ועוד לפני שנפגש עם בכירי הכנסייה בארץ, מתחו גורמים בכירים ביד ושם, ובראשם יו"ר יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו, ביקורת נוקבת על נאומו של האפיפיור במקום. לאו אמר: "אין כאן מילה אחת של השתתפות בצער, של חמלה, של כאב על הטרגדיה הנוראה של שישה מיליון הקורבנות... אפילו המילה שישה מיליון נעדרת פה... (האפיפיור) לא הביא לידי ביטוי את הרקע הכללי והניסיון שלו."‏‏[8]‏‏ יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, שנכח גם הוא בביקור ביד ושם, הצטרף לביקורת באומרו: "את אשר חששנו - אכן אירע. באתי לאוהל יזכור, לא רק כדי לשמוע תיאורים היסטוריים או את עובדת קיומה של השואה. באתי כיהודי, שמבקש לשמוע בקשת סליחה ומחילה מאלה שגרמו לאסוננו, וביניהם הגרמנים והכנסייה, אך לצערי לא שמעתי מאומה מזה."‏‏[9]‏‏ דבריו של לאו בעניין "הרקע הכללי והניסיון של (האפיפיור)" התייחסו להיותו של בנדיקטוס השישה עשר גרמני ולחברותו בנוער ההיטלראי ובוורמאכט, והם נענו בביקורת הן מצד גורמים בישראל‏‏‏‏‏[10], והן מצד דובר הוותיקן, פדריקו לומברדי (Federico Lombardi), שאמר: "The pope was never in the Hitler Jugend, never never never... and he should not have to apologize for being forced to wear Wehrmacht uniform"‏‏[11] "האפיפיור לא היה אף פעם (חבר) בהיטלר יוגנד. אף פעם, אף פעם, אף פעם... ואין הוא צריך להתנצל על כך שהיה אנוס ללבוש את מדי הוורמאכט." יומיים לאחר מכן פרסם יד ושם הודעה לעיתונות, ובה נאמר: "בדברי האפיפיור באוהל יזכור היו יסודות חיוביים שראוי לציין כמו החשיבות לזכור את קורבנות השואה ואת זהותם הגלומה בשמותיהם והתייחסותו לחוסר האפשרות להכחיש את השואה... האפיפיור גם הביע כבוד וחמלה לקורבנות... בדברי האפיפיור היו גם אלמנטים חסרים, שביד ושם ציפו לשמוע, כמו התייחסות לאנטישמיות – אותה אנטישמיות שהיוותה קרקע הכרחית לשואה, אנטישמיות שעדיין קיימת ואף לובשת צורות חדשות בשנים האחרונות. כמו-כן, הייתה חסרה בנאומו התייחסות לזהות הרוצחים – הגרמנים הנאצים, התייחסות שחשובה לא מההיבט של אשמה אלא מההיבט של אחריות. זאת במיוחד לאור היותו של האפיפיור בין העם הגרמני שגדל בתקופת השואה בגרמניה הנאצית. יד ושם גם מצר על השימוש במילה נהרגו (Killed) ולא נרצחו (Murdered) בהתייחס לקורבנות היהודים היות וזה לא מבטא את הפשע הגדול שאירע. למרות שדברים אלו גרמו בסיום הנאום להרגשה של החמצה, הביקור בכללותו היה אירוע משמעותי וחשוב.‏‏[12] למרות זאת, בהודעתו המסכמת לעיתונות, שפורסמה לאחר סיום ביקורו של האפיפיור בישראל, ציין ארגון יד ושם רק את הצדדים החיוביים של הביקור: "יד ושם מייחס חשיבות גבוהה ומשמעות רבה לביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה- 16, אשר יביא להגברת תודעת השואה וכן להגברת הקשר בין הכנסייה הקתולית והעם היהודי. דבריו בנוגע לשואה בסיכום ביקורו בישראל מחזקים את המסר של האפיפיור לעולם בדבר החשיבות לזכור את מאורעות השואה, הן כדי לכבד את הקורבנות והניצולים והן כדרך לחזק את המחוייבות לערכים האנושיים הבסיסים עליהם מושתת קיום החיים של בני האדם זה לצד זה."‏‏[13] [עריכה] תקריות נוספות במהלך הביקור העצרת ביד ושם לא הייתה התקרית היחידה במהלך הביקור שעוררה ביקורת. לאחר הביקור ביד ושם, המשיך האפיפיור לכנס בין-דתי שהתקיים באכסניית נוטרדאם דה ז'רוזלם בירושלים, בנוכחותם של 300 אנשי דת. ראש בתי הדין השרעיים ברשות הפלסטינית, תייסיר תמימי, שלא היה אמור לשאת דברים באירוע, ביקש את רשות הדיבור, ובמהלך דבריו התפרץ וביקש מהאפיפיור לפעול למען שלום, והסביר: "שלום צודק זו מדינה פלסטינית שבה ישראל תפסיק להרוג נשים וילדים ולהרוס מסגדים כפי שעשתה בעזה."‏‏[14] הנוכחים ניסו להשתיק את הדובר וחוסר שביעות רצונו של האפיפיור ניכרה בלחיצת היד הצוננת שהעניק לו עם סיום דבריו. בנוסף, האפיפיור עזב את האירוע מוקדם מהצפוי, וויתר על מעמד החלפת המתנות בין נציגי הדתות. דובר הוותיקן פדריקו לומברדי מסר בתגובה, כי דבריו של תמימי עומדים בניגוד למסר הפיוס שהאפיפיור מבקש להביא לאזור, אך הבטיח כי הדבר לא יפגע בהמשך הביקור. למחרת החל האפיפיור את ביקורו בכיפת הסלע שבהר הבית. הוא התקבל על ידי המופתי של ירושלים, מוחמד חוסיין, שתקף את מדיניותה של ממשלת ישראל באומרו כי: "אנחנו מצפים לתפקידך היעיל להביא לסיום האגרסיביות המתמשכת נגד אנשינו, אדמותינו והאתרים הקדושים לנו בירושלים, בעזה ובגדה."‏‏[15] [עריכה] המיסה בהר הקפיצה הבמה שהוקמה על הר הקפיצה לכבוד ביקורו של האפיפיור בנצרת כרזה בנצרת לקראת ביקור האפיפיור האפיפיור ונשיא פולין לך קצ'ינסקי באושוויץ בשנת 2006 מסעות האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר בעולם עד לחודש מאי 2009לאחר שבחודשים שקדמו לביקור היה על הוותיקן להכריע בדבר העיר שתארח את המיסה הקתולית הגדולה בצפון הארץ, כשהמתמודדות על האירוח היו הערים חיפה ונצרת, זכתה בכך, בסופו של דבר, נצרת. לקראת המיסה נבנה בהר הקפיצה אמפיתאטרון ענק, בתפוסה של 45,000 צופים. במקום הוקמו טריבונות בטון ל-7,500 איש‏‏[16] וממערב להר הוכשר מנחת מסוקים‏‏[17]. האמפיתאטרון הוקם על ידי עיריית נצרת, קק"ל ומשרד ראש הממשלה, ובמיסה נכחו על פי ההערכות כ-40,000 משתתפים‏‏[18]. האפיפיור התקבל על ידי אליאס שקור, הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית (מליכים) בישראל, שהביע בדברי ברכתו, בין היתר, תקווה לשובם של עקורי איקרית ובירעם לאדמותיהם. בדבריו התייחס האפיפיור למתיחות שפקדה את נצרת בשנים האחרונות, על רקע המחלוקת בעניין הקמתו של מסגד במקאם שהאב א-דין, סמוך לבזיליקת הבשורה: למרבה הצער, כפי שיודע העולם, נצרת חוותה מתחים בשנים האחרונות, אשר פגמו ביחסי קהילותיה הנוצרית והמוסלמית. אני מבקש במפגיע מבעלי הרצון הטוב בשתי הקהילות, לתקן את הנזק שנגרם, ובנאמנות לאמונתנו המשותפת באל אחד, אבי משפחת האדם, לעמול על בניית גשרים ולמצוא את הדרך לדו-קיום בשלום."‏‏[19] [עריכה] נאום הפרידה לעומת הנאום המסויג לכאורה שנשא האפיפיור ביד ושם, בנאום הפרידה שנשא בנמל התעופה בן גוריון נגע האפיפיור באופן ישיר בנקודות הרגישות הניצבות בלב יחסי הכנסייה הקתולית ומדינת ישראל. עיקרי הנאום היו ידועים עוד בטרם הגיע בנדיקטוס השישה עשר אל הטקס, והוא נוסח, במידה רבה, כמענה לביקורת שנשמעה בארץ במהלך הביקור. האפיפיור ציין כי שתי הדתות יונקות מאותם שורשים רוחניים, והוסיף: "אנו (יהודים ונוצרים) נפגשים כאחים, אחים שפעמים לאורך ההיסטוריה חלקו יחסים מתוחים, אך עתה הם מחוייבים באופן בלתי מתפשר להקמת גשרי ידידות בני קיימא."‏‏[20] לאחר מכן התייחס האפיפיור לביקורו ביד ושם, תוך שהוא משתמש במילה העברית "שואה". הוא תיאר את פגישתו עם הניצולים ביד ושם, ושרטט קו מחבר בין פגישה זו לבין רשמיו מביקורו באושוויץ שלוש שנים קודם לכן, מקום בו: "יהודים כה רבים - אימהות, אבות, בעלים, נשים, בנים, בנות, אחים, אחיות חברים - הושמדו באכזריות על ידי משטר חסר-אל, שקידם אידאולוגיה של אנטישמיות ושנאה. אסור שפרק ההיסטוריה המזעזע הזה יישכח או יוכחש..."‏‏ הפעם נקט בנדיקטוס השישה עשר באופן מפורש בפועל "הושמדו", הוא התייחס לאכזריותו של המשטר הגרמני-הנאצי ונגע בנקודות הרגישות של זכר השואה ואיסור הכחשתה. האפיפיור המשיך והתייחס ליחסי ישראל והפלסטינים. הוא הביע את צערו על שפיכות הדמים המתמשכת ואת תקוותו לשלום, וציין את מראה גדר ההפרדה שהסב לו, לדבריו, צער עמוק. גם כאן היו דבריו ישירים, ונשאו מסרים ברורים: מי יתן וזכותה של מדינת ישראל לקיום, לשלום ולביטחון בגבולות בינלאומים מוסכמים, תוכר על ידי העולם כולו. מי יתן וגם זכותו של העם הפלסטיני למולדת ריבונית ועצמאית, לחיי כבוד ולחופש התנועה, תוכר במידה שווה. יהא פתרון שתי המדינות למציאות; אל-נא יישאר בגדר חלום." האפיפיור סיים את נאומו במילה "שלום".

  3. tafbzh

    tafbzh (May 24, 2009, 10:34PM )

    בנדיקטוס השישה עשר נולד בשנת 1927 בשם יוזף רצינגר בחבל אלטטוטינג, בוואריה, גרמניה לאב קצין משטרה ממתנגדי הנאציזם. בגיל 14 נעשה חבר לזמן קצר בהיטלר יוגנד כפי שחייב החוק. במלחמת העולם השנייה שירת עם אחיו בצבא הגרמני בחוליית נ"מ, ולקראת סופה ערק, פעולה שסיכנה אותו בעונש מוות, ומאוחר יותר שהה זמן מה כשבוי במחנה מעצר אמריקני. על פי עדותו, כחייל הוא מעולם לא ירה בנשקו שאף לא היה טעון, ומגיוסו לא הייתה לו דרך להתחמק, אך אף על פי כן הוזכר שירותו בוורמאכט לשלילה כאשר הועלתה מועמדותו כאפיפיור. בין השנים 1946 ו-1951 למד תאולוגיה ופילוסופיה. בשנת 1951 הושבעו הוא ואחיו גאורג רצינגר לכמורה. בשנת 1953 הוענק לו תואר דוקטור לתאולוגיה, ובשנת 1957 עבר את בחינת ה-Habilitation מאוניברסיטת מינכן בתחום התאולוגיה הפונדמנטלית (תחום בתאולוגיה הקתולית העוסק במתן תשובות לשאלות אמונה לאור התפתחות המדע והמחשבה הרציונלית). בשנה שלאחר מכן מונה לפרופסור לדוֹגמה ולתאולוגיה פונדמנטלית בבית הספר הפילוסופי-תאולוגי של העיר פרייזיג ושימש גם כמרצה באוניברסטיאות גרמניות שונות (מינכן, מינסטר, טיבינגן ורגנסבורג). לרוחות הליברליות של שנות ה-60 ולמהומות הסטודנטים הייתה השפעה חזקה עליו בכיוון ההפוך. הוא גיבש עמדות שמרניות נוקשות, שעתידות היו ללוות אותו בהמשך תפקידיו בכנסייה. בהוראה התמיד עד שנת 1977, אם כי כבר במהלך ועידת הוותיקן השנייה שימש כיועצו של הארכיבישוף של קלן, החשמן יוזף פרינגס. יכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן והשם שקנה לעצמו כתאולוג מהמעלה הראשונה משכו את תשומת הלב. מבלי שכיהן קודם לכן כבישוף מינה אותו האפיפיור פאולוס השישי במרץ 1977 לארכיבישוף של מינכן ופרייזינג, ולאחר שלושה חודשים הפך אותו לחשמן. בתפקידו זה קיבל במינכן את פני משלחת החשמנים הפולנית, ובתוכה קרול וויטילה, שמונה מעט לאחר מכן לאפיפיור יוחנן פאולוס השני לאחר כהונתו הקצרה של יוחנן פאולוס הראשון. רצינגר השתתף בבחירת שניהם. בתחילת דצמבר 1981 מונה בידי יוחנן פאולוס השני לראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה". הקו השמרני שהוביל במשרתו זו תאם את זה של האפיפיור. בשנת 1998 מונה לתת-דיקן של חבר החשמנים ובשנת 2002 מונה לדיקן חבר החשמנים וקיבל את תואר הכבוד של הבישוף של אוסטיה. הקרדינל יוזף רצינגר בפגישה עם ירוסלב קצ'ינסקיהחל מחודש ינואר 2005 הוזכר שמו בעיתונות כיורש אפשרי לאפיפיור החולה יוחנן פאולוס השני. באופן פרדוקסלי, דווקא היותו המועמד הבולט הפכה אותו למועמד קטן סיכוי, לאור המסורת שהשתרשה בבחירות קודמות של אפיפיורים, לפיה "מי שנכנס לקונקלאווה כ[מועמד להיות] אפיפיור, יוצא ממנה כשעודנו חשמן". הדעה הרווחת הייתה כי לכנסייה הקתולית דרוש אפיפיור איטלקי או לחלופין אפיפיור מן העולם השלישי. רצינגר עצמו הרבה לדבר על תשוקתו לשוב בערוב ימיו לעיר הולדתו בבוואריה, אם כי בסוף תקופתו של יוחנן פאולוס כבר אמר כי "יקבל כל תפקיד שאלוהים יטיל עליו". בבוקרו של ה־8 באפריל 2005 ניהל ברומא את טקסי ההלוויה של יוחנן פאולוס השני. הוא התרגש מאוד בטקס והספיד את האפיפיור בגרון חנוק. בתוקף תפקידו כדיקן החשמנים כינס את הקונקלאווה וניהל את בחירת האפיפיור החדש. בערבו של ה-19 באפריל, בתום יום ההצבעות השני, נבחר לאפיפיור ה-265 בהיסטוריה של הכנסייה, ובחר לעצמו את השם בנדיקטוס השישה עשר. בנוסף לשפת האם שלו, גרמנית, הוא דובר איטלקית, צרפתית, אנגלית ולטינית. כמו כן הוא מסוגל לקרוא יוונית עתיקה ועברית מקראית. [עריכה] עמדותיו בנדיקטוס השישה עשר משתייך בתוך הכנסייה הרומית-קתולית לאגף השמרני ואף כונה בשל כך: "הרוטווילר של אלוהים". כראש "קהילת דוקטרינת האמונה" היה בין המתנגדים הבולטים לנישואי כמרים ולהפלות מלאכותיות. בין השאר, אסר על כמרים להזכיר אופציה של הפלה באוזני קטינות הרות הפונות אליהם. הוא התנגד לכל סוג של זוגיות הומוסקסואלית. כן הביע התנגדות נחרצת לשימוש באמצעי מניעה. בדרשה שנשא לפני תחילת כינוס החשמנים שבסופו נבחר הפתיע כשלא ניסה להפגין מתינות, אלא חזר בתקיפות על עמדתו כי אל לכנסייה להתאים עצמה לרוחות הזמן והזהיר מפני "הדיקטטורה של היחסיות", שאינה מוכנה לתת לשום רעיון תוקף על פני האינדיבידואליזם וה"אני". בשל דעותיו סברו פרשנים כי בחירתו לאפיפיור תסכן את הכנסייה הקתולית בפילוג אפשרי ועל כן אינה סבירה. על אף עמדותיו הריאקציוניות בשלל נושאים, עמדות שליליות שהשמיע כלפי הדתות המזרחיות, הבודהיזם וההינדואיזם, והתנגדות לקבלתה של טורקיה, בעלת הרוב המוסלמי לאיחוד האירופי, הוא נחשב לבעל עמדה אוהדת ליהדות. בכך הוא ממשיך בדרכו של קודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני. כשניסח את התקציר הרשמי הפופולרי של ההשקפה הקתולית, נענה לבקשות יהודיות והכליל בתוכו את עמדותיה החיוביות והמעודכנות של הכנסייה כלפי היהודים. בנדיקטוס השישה עשרבדרשה ביולי 2005 גינה את הפיגועים בלונדון ואת הפיגועים בשארם א-שייח, אך נמנע מלגנות את הפיגועים בישראל. משרד החוץ הגיש מחאה, והוותיקן השיב שאינו יכול לגנות את הפיגועים, מאחר שישראל מפרה זכויות אדם. דברים אלו עוררו מחלוקת חריפה אחרי תקופה שבה היחסים בין ישראל לוותיקן היו תקינים [1]. המחלוקת יושבה אחר זמן קצר וראש הממשלה שרון שלח לאפיפיור מכתב שבו כינה אותו "ידיד ישראל". בכיר בוותיקן צוטט כאומר כי "שני הצדדים עשו טעויות" [2]. בינתיים עורר רושם ביקורו של בנדיקטוס בבית כנסת בגרמניה. ב-12 בספטמבר 2006, בהרצאה שנשא האפיפיור באוניברסיטת רגנסבורג, הוא התייחס לאלימות בשם הדת והביא דוגמה מההשלכות שהיו להמרת הדת בכוח של העמים שנכבשו על ידי האיסלאם. הוא אמר שלא הכח והאלימות הם אלה שיפתחו את לבו של מאמין אלא מילים משכנעות. כדי להסביר את עמדותיו, האפיפיור ציטט מדברי הקיסר הביזנטי בן המאה ה- 14 מנואל השני: "הראו לי מה החידושים שהביא מוחמד. אתם תמצאו רק דברים רעים ובלתי אנושיים, כמו הציווי שלו להפיץ את האיסלאם בחרב על פי האמונה". עוד ציין האפיפיור, כי האלימות "עומדת בסתירה לרצון האל" וקרא ל"דיאלוג אמיתי ודחוף בין התרבויות". דבריו זכו לגינויים מצד מנהיגים מוסלמיים, ועוררו הפגנות ואף התקפות אלימות על כנסיות באזורים מוסלמיים. כעבור יום אחד פרסם הוותיקן הודעה מטעם האפיפיור שבה הוא מביע צער על כך שדבריו הובנו כפגיעה במוסלמים, ומבהיר כי הוא רוחש כבוד לדת האיסלאם ומקווה שתובן "הרוח האמיתית" של דבריו. בנדיקטוס השישה עשר ביקר בישראל וברשות הפלסטינית בין ה-11 במאי ל-15 במאי 2009.

  4. tafbzh

    tafbzh (May 24, 2009, 10:33PM )

    סעודת האדון או המיסה (בלטינית, Missa) היא אחד הסקרמנטים הקדושים בנצרות. טקס זה מקיימים בכנסייה הקתולית ובכנסיות פרוטסטנטיות שונות (ביניהן כנסיות לותרניות ואנגליקניות), והוא נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו. המיסה כוללת תפילות, קריאה בכתבי הקודש ודרשה. בחלק המרכזי של המיסה, שנקרא אוכריסטיה או הליטורגיה הקדושה, בוצע הכומר למתפללים לחם וחוזר על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "קחו, אכלו, זהו בשרי". בכך מדמה הכומר את שבירת גופו של ישו על הצלב. כמו כן, הוא מוזג להם יין וקורא "זהו גביע דמי, דם הברית החדשה, הנשפך למחילת חטאים". במהלך הטקס הופכים הלחם והיין לדמו ולגופו של ישו (טרנסובסטנציאציה), ועל ידי אכילתם עובר חסדו של ישו למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם ‏‏[1]. מיסת חצותטקס המיסה מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26) : "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". בציעת הלחם וקידוש היין, מסורת יהודית עתיקת ימים, של טקס זה מהווה עדות ראשונה במעלה לשורשי הנצרות בדת משה. בסעודה האחרונה סעדו ישו ותלמידיו את ליל הסדר, ולכן הלחם אותו מחלק הכומר בכנסייה הלטינית בתפילה הוא לחם מצה, חסר חמץ. טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית וגם לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית לא שונה הנוהג. טקס דומה המקוים בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות קרוי בשם הליטורגיה הקדושה ובקיצור ליטורגיה.

The GigaPan EPIC Series, Purchase an GigaPan EPIC model and receive GigaPan Stitch complimentary

Where in the World is this GigaPan?

Toggle
Sorry, this gigapan has no location information.

Member Log In